ערעור על זיכוי עו"ד בבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין-התקבל חלקית

השופט א' רובינשטיין:

רקע והליכים

א.        ערעור הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד מ' מוזר, ד' חי וא' הרגיל) בבד"א 37/05 ו- 46/05 מיום 1.3.07, אשר זיכה את המערער מהעבירות בהן הורשע בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב (עו"ד נ' קנת ע"ה, י' כץ וא' שטלמן יבל"א) מיום 28.2.05  בבד"מ 152/04.

ב.        המשיב הוא עורך דין אשר ייצג תלמידים בגוף הקרוי מכללת חשן - מרכז להלכה ולמשפט עברי, במספר תביעות כנגד המכללה. המתלוננים היו בעלי תפקידים במכללה. בקובלנה נטען כי המשיב השתמש בביטויים לא ראויים כנגד המתלוננים, איים עליהם ואף עשה שימוש בביטויים העולים לכדי הטרדה של ממש. למשיב יוחסו עבירות של התנהגות בחוסר דרך ארץ לצד שכנגד; מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע; והתנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע.

ג.        כנטען בקובלנה, עורך הדין פלוני קיבל על עצמו לייצג את המכללה ואת המתלוננים. בעקבות האמור ובעקבות פניותיו למשיב, שלח לו המשיב מכתב ב-7.9.03, אשר זה לשונו:

            "1. ברוכה הצטרפותך לקלאב הפרייארים של הנוכל ... (המתלונן- א"ר).

2. לדעתי אתה ה-20 ברשימה של עורכי הדין שהנ"ל הצליח להפיל ברשתו (הראשון המכובד שבהם היה עו"ד (פלמוני) שנתמנה בימים אלו לשופט מחוזי).

3. ע"מ למנוע ממך הפסד כספי בנוסף לעוגמת הנפש שבתקווה להשיג 'לקוח שמן' מוצע לך בזאת שלא להשקיע שום משאבים כספיים באותו נוכל" (סעיף 4 לקובלנה).

כנטען, ביום 10.9.03 העבירו המתלוננים פקס למשרד המשיב. המתלונן התקשר למשרד המשיב ושוחח עמו; הוא ביקש את אישור המשיב כי הפקס התקבל. המשיב החל לקלל את המתלונן בטלפון, וסירב להשיב אם קיבל את הפקס.  המתלונן ענה למשיב כי לפי כללי האתיקה עליו להשיב אם קיבל את הפקס. המשיב השיב בחרפות ובגידופים (סעיפים 8-5 לקובלנה). המתלונן התקשר שוב, ונענה בחרפות ובגידופים (סעיף 9 לקובלנה). המתלונן מסר כי יתלונן על המשיב בפני המערער. בתגובה התבטא כלפיו המשיב, ואני מיצר על שעלי להביא דבריו בכתובים כאן, שכן הנפש סולדת מהם - כך: "לך קיבינימט מנוול" "מעניין שהזנזונת שלך שכותבת מכתב מפיך קוראת לך הרב ..." (סעיף 10 לקובלנה).

           עוד כנטען, המתלוננת שלחה אף היא מכתב למשיב, וביום 14.9.03 התקשרה לברר אם קיבל את הפקס. המשיב התבטא בשיחת הטלפון בצורה בוטה ומשתלחת, ותוך איומים גלויים ומוסוים כלפי המתלוננת. כן היה בביטויים משום הטרדה מינית. להלן חלק מהם כפי שמופיעים בקובלנה, ואף הם מעוררים שאט נפש:

            "כמה עולה זיון וכמה רק מציצה בואי תני לי את כל הפרטים";

            "כן אני רוצה הצעות מחיר ... של זיון לחוד מציצה לחוד, כמה את מציעה הצעות כאלה?"; " הלא את כל היום מזדיינת ואת בטח רוצה משהו אז תגידי תמיד כמה המכולת שלך עולה?"

בנוסף, איים המשיב כנטען כי ימסור מידע על התנהגות המתלוננת לבנה הלומד בישיבה ויגרום להם אי נעימות (סעיף 11 לקובלנה).

לא נביא סעיפים נוספים בקובלנה, שמהם זוכה המשיב, בשל הכחשתו והיעדר הוכחה, ושאינם  נשוא הערעור הנוכחי.         

ד.        (1) ביום 28.2.05 הורשע המשיב בבית הדין המשמעתי המחוזי, בסעיפים 11-9 לקובלנה, שבמיוחס לו לגביהם הודה, תוך שטענתו להגנת צורך נדחתה באופן גורף. מיתר העבירות שיוחסו לו זוכה, בנימוק כי הכחישן והן לא הוכחו.

           (2) על המשיב הוטל בבית הדין המחוזי עונש של 3 חודשי השעיה בפועל מלשכת עורכי הדין, שנה השעיה על תנאי למשך 3 שנים וחיוב בהוצאות. בית הדין ציין, כי מדובר בגסויות משולחות רסן, אך אין מקום למצות עם המערער את הדין, נוכח הטרדות גם מצד המתלוננים.

ה.        (1) המערער השיג בערעורו לבית הדין המשמעתי הארצי על קולת העונש ועל זיכוי המשיב ממקצת העבירות שיוחסו לו. המשיב מצידו ערער על הכרעת הדין ועל חומרת העונש.

           (2) בית הדין המשמעתי הארצי קבע, כי מעשיו של המשיב "חמורים ביותר וראויים לכל גינוי", אולם בסופו של יום סבר כי יש לזכותו נוכח נסיבות המקרה. נקבע כי עניין לנו בטענות הדדיות הן של המשיב והן של המתלוננים בגין הטרדה; וההטרדה הנטענת מאת המשיב באה בתגובה לשיחות טלפון מטרידות מצד המתלוננים. כן הובעה תמיהה על דרך התנהגות המתלוננים, אשר התקשרו אל המשיב והקליטו את שיחתם עמו. צוין כי קיימת סבירות גבוהה שהמשיב פעל כפי שפעל בעצה אחת עם פסיכולוג באשר לדרך הפעולה המתאימה, בהתחשב בפרופיל המתלוננים, "מתוך כוונה תמימה להגן על משרדו, רכושו (מערכת הפקסימיליה והטלפון שלא ידעו מנוח ולו לרגע, בשל ההטרדות), וכבודו" (עמ' 5 לפסק הדין). צוין כי בית הדין צריך היה להכיר "בזכותו הבסיסית של כל אדם למנוע מטרד ובהקשר זה את (כך במקור- א"ר) זכותו של כל עורך דין למנוע בדרך סבירה פגיעה ברכושו, ובקניינו שעליו נשען משלח ידו" (שם). נאמר איפוא, כי המשיב ביצע את המעשים המיוחסים לו בתום לב במטרה להפסיק את ההטרדות שחוה מצד המתלוננים, וללא מחשבה פלילית. הוסף כי המשיב הודה בחלק מהעבירות המיוחסות לו, ומכאן יש ללמוד כי נטל אחריות והביע חרטה, מקום שסבר שיש ממש בנטען נגדו. כן צוין שיש להתחשב בגילו המתקדם של המשיב, ובכך שעריכת הדין היא מקור פרנסתו היחיד לאורך השנים; מדובר, כך נאמר, בנסיבות חריגות שהובילוהו למעשים קיצוניים. נוכח האמור דחה בית הדין הארצי את ערעור המערער וקיבל את ערעור המשיב, והמשיב זוכה. מכאן הערעור שלפנינו.